פנקס קטן, פחד גדול
בדיוק בשבוע שבו רתח הדיון הציבורי בשאלת החיילים החטופים הגיש מעין פרוינד את עבודת הגמר שלו בשנקר: מדריך הישרדות לחייל המילואים שנקרא אל המלחמה. המדריך, ציני להחריד ושנון להפליא, כולל בין היתר טיפים לנפילה בשבי, טופס למילוי מילים אחרונות ושאלון לשביעות רצון ובו שאלות כמו על איזה איבר בגוף תרצה לוותר במקרה של קטיעה. הורים לחיילים בטח לא יאהבו את זה, אבל פרוינד מסביר שהוא בסך הכל משחרר את הפחדים הכמוסים של כל מי שקיבל אי פעם צו 8.
במלחמת לבנון השנייה קיבל מעין פרוינד צו 8. עד אז, תמונת המלחמה שהיתה חרותה בדמיונו הורכבה משירים וסיפורים על אלה שהלכו ולא שבו, יפי הבלורית ושאר גינוני הגבורה. כשהגיע צו החירום המלחמה הפכה להיות עניין ממשי.
שנתיים אחרי, בגיל 27, מסיים פרוינד את לימודי התקשורת החזותית בשנקר כשבאמתחתו עבודת גמר מטלטלת למדי. שם העבודה — "מלחמה. מדריך הישרדות" — אולי יזרוק אתכם למקום אחר, אבל למעשה אין בעבודה עיסוק בטקטיקות צבאיות, מורשת קרב או תורת לחימה.
מדובר במדריך הישרדות מקיף הכולל נושאים כגון מבחר תחתוני מזל; מדריך לנפילה בשבי הכולל מילון עברי–ערבי קצרצר וסטיקרים להכנה מראש כמו "מעין פרוינד, מחכים לך בבית"; הכנה נפשית לקראת השינוי במראה החיצוני במהלך השבי; התמודדות עם פציעות; טופס למילוי מילים אחרונות; ושאלון לשביעות רצון ובו שאלות כמו על איזה איבר בגוף תרצה לוותר במקרה של קטיעה, ואיך לקיים יחסי מין אחרי פציעה.
מדריך ההישרדות כולל גם טיפים לזיהוי חייל הסובל מהלם קרב, אפשרות לעצב לעצמך מצבה על פי העדפה אישית ואת ההמלצה הבאה: כדי שחבריך לא יצטרכו לריב על האייפוד שלך כדאי להצטייד בצוואה מבעוד מועד. בקיצור, מדריך הופך קרביים, מזעזע, מצחיק וגם — עצוב וסיוטה של כל אמא.
ניפגש בבית הקברות
אז מה באמת חשבה על המדריך אמא של פרוינד? "ההורים שלי מאוד גאים בפרויקט הזה, אבל זה לא אומר שזה לא נתן לאמא שלי סיבה להשתמש בכדורי שינה בשבוע האחרון", הוא אומר כמה שעות אחרי ההגשה בשנקר. "בספר האמיתי יש משהו ששבר את אמא שלי והורדתי אותו מהגרסה האינטרנטית — ישנה תמונה של ארון קבורה שכתוב עליו מעין פרוינד. זה היה מוגזם בשבילה".
ואיך היא הגיבה ברגע ההוא, שבו קיבלת צו 8?
"יש המון עניין של זה שאתה יודע מה רוצים שתעשה ומה מצפים ממך האנשים הקרובים, והרי אין קשר בין זה לבין מה שקורה בסופו של דבר. היה לי אז בן זוג שאמר לי 'אתה לא הולך לשום מקום'. את יודעת מה זה להגיד לאמא שאתה הולך לצו 8? זה כאילו שאת אומרת לה ביי, ניפגש בבית הקברות. זה מסוג הרגעים שבהם אתה מנסה לשמור על אופטימיות. להדחיק זה קל, כולם מדחיקים, עד שזה מתקיף אותך, ואז אתה לא יכול להדחיק יותר".
"אין לי ספק שיש אנשים שבשבילם זה בוקס לבטן"
בסופו של דבר פרוינד לא הגיע למלחמה ההיא. התברר שנזקקו לפלוגת המילואים שלו בדרום כדי להחליף פלוגה של חיילים סדירים — שאותם לקחו ללבנון. פרוינד התפלא לראות שבין חבריו היו כאלה שהתאכזבו מכך שלא לוקחים אותם למלחמה.
כך תקיים יחסי מין אחרי פציעה
מה שמוביל לשאלה כיצד בחור עם ראייה כל כך נוקבת של המציאות ועם הבנה של הציניות והרישול שיש בצבא ובקרב מקבלי ההחלטות עדיין מתעקש לעשות מילואים. "לא עולה בדעתי להשתחרר על 21", הוא מדגיש. "בכלל לא. זה מפריע לי מצפונית. אני לא אדע איך להתמודד עם זה מול החברים שלי שם. ויש גם משהו ביני לבין עצמי. אי אפשר שכולם יבואו ויגידו שזה לא בשבילם לעשות צבא, כי מה יהיה אז?".
מהמדריך עולה הבנה מאוד חדה של המציאות הכאוטית וידיעה ברורה שאין על מי לסמוך. אז איך זה שאתה בכלל לא חושב להפסיק ללכת לשם?
"הנקודה היא שבאמת אין על מי לסמוך, אבל זה גורם לי כחייל, גם בשגרה בחברון או בעזה, לא לעשות שום דבר בלי לשאול את כל השאלות. זה הפרופיל 21 שלי. אני לא אעשה משהו אם אני לא מצליח להבין את הרציונל המוחלט שלו. זה הקו האדום שלי. זה מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות. אם כל אחד מאיתנו יבוא ויגיד שאנחנו לא רוצים ללכת לצבא אז תהיה לנו בעיה".
בזמן אמיתי, במלחמה אמיתית, היית יכול לשאול את השאלות ולבחון את הפקודות?
"קשה לי באמת לומר אם הייתי יכול בזמן כזה לבחון את הדברים ולמצוא בהם רציונל. מלחמה היא התרחשות כאוטית. אבל צריך להבין שזאת לא המדינה של הממשלה שלנו, זאת המדינה שלנו. אנחנו לא מענישים מישהו כשאנחנו לא הולכים לצבא, אבל אנחנו כן צריכים לפקוח את העיניים ולראות מה אנחנו עושים. זה גדול עלי לדעת את כל האמת ברגע שדברים קורים.
"מהספרים שקראתי על מלחמת לבנון השנייה עולה העובדה שמפקדים די זוטרים אמרו כן נורא נורא מהר, וזה דברים שכן אפשר לעצור. מ"פ ומג"ד יכולים גם כן לשאול שאלות. אני לא יכול להגיד שהייתי מסוגל לקחת החלטה בכל מה שקורה במהלך כאוטי כזה. אבל בתור חייל מילואים שיש לו קומון סנס ולא מנסה להוכיח שהוא גבר אני חושב שאפשר לעשות את זה. כל העניין הוא הרי קומון סנס".
לפי השקפתו של פרוינד, את החיילים עצמם בדרך כלל שוכחים. "בביקורת על מלחמת לבנון השנייה מטפלים ברמת ה'למעלה'. החל בדוח וינוגרד וכלה באיזה אלוף ישב מול פלזמה ומתי. אף אחד לא דיבר על החיילים שהיו צריכים לעמוד מול האמת", הוא אומר.
הוא מבדיל בין חייל קרבי לחייל קרבי במלחמה, ומסביר: "לא משנה בכמה מעצרים אשתתף, הכל משחק בחצר ילדים. מלחמה זה לא חברון של סיורים ושמירות, וקיץ 2006 היה הפעם הראשונה שידעתי שחרב מונחת על הצוואר שלי. מרגע שקיבלתי צו 8 הסתובבו לי בראש המון פחדים שלא באמת התמודדתי איתם בשירות רגיל".
אולי זה מצמרר, אבל בדיוק בשבוע שבו אחד הנושאים היותר מדוברים היה השבויים, עם ציון שנתיים לנפילתו בשבי של גלעד שליט, מקדיש המדריך של פרוינד פרק שלם לנפילה בשבי ובכך שוחט פרה קדושה — לא צוחקים על השבויים שלנו. מהצעות לסטיקרים ועד ל"איך להישאר בכושר גם בתקופת השבי", הוא מהלך על החבל הדק שבין חופש הדיבור לתביעת דיבה.
כשהוא מסביר מה קורה אצלו בלב ובראש עולה תמונה של מציאות קשה עוד יותר: "אין לי ספק שיש אנשים שבשבילם זה בוקס לבטן, אבל שום דבר מהפרויקט לא מגיע ממקום מלגלג. אני מאוד מכבד את המשפחות של החיילים החטופים, אבל אני רואה את עצמי כ'הבא בתור', וככזה יש לי את כל הזכויות להביע מה שאני מרגיש. הדבר היחיד שהיה לי יותר מלחטופים הוא מזל. ההבדלים ביני לבינם הם סמנטיקה, זמן ומקום".
בנוסף להגשת העבודה בדפוס העלה פרוינד את פרויקט הגמר לאינטרנט . "האתר עלה ביום ראשון בצהריים ועבר מפה לאוזן בלבד. בשלושה ימים נכנסו אליו אלפיים איש, ולמרות שמדובר בנושא רגיש כל התגובות שהגיעו עד היום היו מפרגנות".
הוא יודע שייתקל בעתיד גם בביקורות שליליות ומכין כבר מראש, ברוח המדריך, תגובת גיבוי: "צחוק הוא צורה של התמודדות. כמו שרק יהודי יכול לצחוק על השואה, זה קצת באותו מקום. הספר לא מדבר על זכרונות מהמלחמה, על תמרונים או על חוויות מהבונקר. כל הכתוב הוא בדיעבד. לא צריך להיפצע כדי לפחד מפציעות. אנשים מפחדים בעיקר מהלא נודע".
בעמוד 47, שלא עלה לרשת עקב זכויות יוצרים, מופיעה תמונה מהלוויה צבאית, שכותרתה: "איך תשוב מהשבי". התמונה ממשיכה את העמוד הקודם, שבו מוצגים ארבעה איורים המציגים כיצד ייראה חייל בשבי, מהשבוע הראשון ועד עשור אחרי. פרוינד: "אמא שלי, שקיבלה עותק של המדריך, עצרה בעמוד עם התמונה הזאת".
הוא עמל על הפרויקט במשך שלושה חודשים, והתחיל אותו במהלך המילואים, שם עלה הרעיון לכתיבת מדריך הישרדות בין היתר בהשראת המגזין Worst-Case Scenarios. החודשיים הנוספים הוקדשו לכתיבת תכנים ולעריכה, ובסופם שחרר לאור כמאה עותקים ואתר אינטרנט אחד.
היית שולח לינק למדריך ההישרדות הזה לנער בן 18 שעומד לפני גיוס?
"מי שיחליט לא להיות קרבי בגלל הספר הזה לא היה הולך לקרבי גם ככה. הספר הזה צריך להפוך כל בנאדם בן 18 ליותר חשדן. כי בואו לא נזיין את השכל, זה הרי נמצא לכל אחד בראש באיזה מקום. כל הקטע הזה של ללכת להיות קרבי זה רעל. נראה לך שזה קטע של חברים, אחוקים ומסעות כומתה, אבל בשורה התחתונה הייעוד של חיילים הוא ללכת למלחמה והם צריכים לדעת שזה הייעוד שלהם. אז בואו לפחות נדבר על זה".
הנצחה בטעם אישי
פרוינד נולד בזכרון יעקב וחי בתל אביב. בסוף המדריך הוא מתנצל בפני אמו על שנאלצה לקבל את כל הסיוטים שלה כרוכים בספר. הוא בטוח שאף אמא לא מתלהבת מהעובדה שהבן שלה מקבל צו 8 למלחמה. עם זאת, ברור לו שלא נעים להורים לעודד את ילדיהם להשתמט. את משפחתו הוא מגדיר כ"משפחה אשכנזית כזאתי", ומוסיף: "זה לא שיש אצלנו דיבורי פטריוטיזם מטורפים. לא תשמעי את אמא שלי מתגאה בכך שהבן שלה הולך לקרבי, ואין סטיקרים של טוב למות בעד ארצנו".
בעמוד 83 במדריך יש טופס "שמור קשר" עם חברים ש"כנראה לא יקראו את המדריך". יש בו אפשרות למלא את שם החבר, כתובת, מקום קבורה, חלקה, שורה, תאריך נפילה. בעמוד 74 הוא מציע לבחור את "פרויקט ההנצחה התואם את תפיסת עולמך". בין השאר הוא מציע הנצחה מסורתית (אולם ספורט, צעדה עירונית, מצפה), הנצחה שאפתנית (אי מלאכותי, שדה תעופה, שיר של נינט) או הנצחה אלטרנטיבית (בית ספר אנתרופוסופי, פסטיבל בומבמלה, סם הזיות).
ברור שלא רק הצבא והממשלה ותהליכי קבלת ההחלטות עומדים על הפרק, אלא גם כל תרבות השכול וההנצחה. החיילים מכירים את התרבות הזאת, הם חלק ממנה, הם יודעים את החוקים שלה.
"יש קטע של חיילים בקרבי שיש להם את ההומור הזה", הוא מסביר. "הם יצחקו על המוות שלהם, יריצו דאחקות על נפילה בשבי. אבל זה רק ביניהם, זה לא יוצא לשום רחוב בתל אביב. הרעיון היה לגרום לאנשים שהם לא לוחמים לראות את זה".
בגב המדריך כותב פרוינד שלמעשה אנחנו מצפים שמישהו — ועדיף כזה שאנחנו לא מכירים אישית — יעשה את העבודה המלוכלכת. "שיילחם בהם, שייקרע להם את הצורה, שיראה להם מי המלך במזרח התיכון הזה, ואם צריך שגם יקריב את חייו". פנים אל פנים הוא מסביר: "בכל שיחת סלון ממוצעת מגיעים לדבר על המצב הבטחוני. בכל פעם שקצת מעצבנים אותנו אנחנו יודעים לצרוח בקול גדול: 'למה אנחנו לא נכנסים?? למה צה"ל לא עולה על עזה ומחסל אותם?!'. תמיד אומרים 'צה"ל ייכנס, צה"ל יבצע'. מי זה צה"ל, לדעתכם?".
לצד המחאה שלו ישנה גם התעסקות בפחדים שחיילים לא מעזים לדבר עליהם: "יש פחדים שאתה יכול לחוות אותם רק כאשר הם מגיעים קרוב לבית. שאלות של 'מה יהיה אם' וחששות שהם אך ורק של עצמך.
ניסיתי להעביר את ההתמודדות עם דברים שחיילים מצ'ואיסטים שומרים בסתר ליבם. כדי לא להתעסק עם הפחדים בפן הפסיכולוגי או הפסיכודרמטי העדפתי להמחיש אותם בעזרת ציניות".
חשש גדול ואולי פחות מדובר הוא מאיבוד איברים. במדריך שני עמודים וולגריים במיוחד שעוררו שאט נפש אפילו בקרב חבריו. הראשון הוא מדריך לקיום יחסי מין לאחר פציעה הכולל ציורים להמחשה, והשני הוא טבלה של סבירות לפעילויות לפי סוג הפציעה.
נושא נוסף שפרוינד נאלץ להתמודד איתו הוא "אני כמפקד": "לתת פתרונות במצבי לחץ כשמאחוריך אנשים שסומכים עליך הוא מה שנדרש מכל מפקד, והבעיה הגדולה היא שאסור להראות את הפחד כלפי חוץ. לא כלפי הפקודים שלך ולא כלפי המשפחה בבית".
למרבה הסמליות, ביום שבו הציג פרוינד את מדריך ההישרדות בשנקר, יום רביעי האחרון, קרו שני דברים שעוררו בו פליאה. "בדיוק ביום הזה גלעד שליט ציין שנתיים בעזה, ולעומת זאת אבא שלי הגיע להגשה כשבידו מעטפה של צו מילואים. מבחינתי זה ממש קלוז'ר 'מוצלח' לפרויקט הזה".
פורסם בידיעות תל אביב, 27.6.2008. כל הזכויות שמורות לידיעות תל אביב.
מהעיתון המודפס
